פניו של אלול, תשע"ט

פתיחת שנת הלימודים תש״פ 2019- 2020

פעמוני אלול נשמעים במרחק ומתקרבים צעד צעד אל ביתנו. פעמון השמש הקורא לסליחות, פעמון בית הספר הקורא לשגרה, פעמוני הזמן העברי המתחלף מהקיץ הבוער - אל הסתיו האפרורי, פעמוני ערב שנה חדשה הבאה עלינו לטובה - תש״פ.

זמן מייצר תודעה. מסגרת הזמן בונה שלושה כתלים המכילים בתוכם: שחר, צהריים ולילה המוגדרים בהוויה האנושית כהתחלה, אמצע וסוף. כל יממה מתכללת בתוכה מארג חיים שלם, חד פעמי שלא ניתן להחזירו. יום רודף יום ואינו חוזר, עברנו אינו ניתן לשחזור. אך יחידת זמן הינה לעולם גרגר מיחידה גדולה יותר, השלם מצוי בתוך שלם גדול יותר כגרגר בתוך כדור זמן אינסופי. האדם, אשר אינו מסוגל להכיל אינסופיות, נאחז בבית הזמן המוכר לו. הוא מנצל את יחידות הזמן שאינן ניתנות לחזרה, להתחלות חדשות ומחיקת עבר. שנה נתונה אינה חוזרת וכך גם תודעתו של אדם. הוא משתנה בכל מסגרת זמן, מתחיל ובונה עצמו מחדש.

ההגיון של הזמן העברי, מאגד בתוכו מפגש מתמיד של שלוש צלעות: טבע, אדם, טקסט. שלוש צלעות אלו, שזורות אחת בשנייה, משפיעות אחת על השנייה ויחד יוצרות את הרעיון הגדול של אותו הזמן. בפרשת השבוע ״ראה״ הנקראת השבת, מופיע הציווי הידוע על שנת השמיטה ״מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה..״ (דברים ט״ו, א׳). על פי הכתוב, חוב כספי או פיסי שצבר אדם במשך שש שנים, נמחק ומתאפס בשנת השמיטה. טבעו של האדם, לחלום ולבקש לעתים איפוס מצב. כאשר אדם נקלע לסיטואציה שאינה לרוחו, טעויות שעשה שנצברו והפכו למועקה על חייו, או חובות מסגנונות שונים שמטרידים את מנוחתו, או אפילו רגע של עצבות, מבקש האדם הזדמנות שנייה. הזדמנות לרמוס חלקים מעולמו הנוכחי ולהתחיל מבראשית בבניית עולם אישי חדש. מכלול המעשים, או תחושת הלכלוך הפנימי שחווה האדם, אינה מאפשרת לו להתקדם והוא נאלץ לחלום על דרך חדשה.

יכולתו של האדם להיכנס באומץ אל נימי נפשו, לחטט בחדרי הלב הפנימיים והאפלים ביותר שלו ולהצליח לטפל ברגישות ובכנות בחטאיו, דורשת ממנו עמל נפשי רב ביותר. זוהי דרישתו של האדם מעצמו, להיות מסוגל לתקן את השבור ולבנות מחדש תקווה. מסע תיקון הינו ארוך ומייגע ואין לו תחנה סופית ומובהקת. זהו מסע חיים אמתי, עם עליות קשות, מורדת תלולות, פסגות מרהיבות ואף ביצות טובעניות, המנסות בכל כוחן להטביע את האדם בהן. האדם המבקש למחוק את חובו, מצוי לקראת מאבק אין סופי בעצמו.

והנה, הטקסט מחבר לנו את מציאות הטבע, עם מציאות האדם. היכולת לשמוט את המרחב הטבעי ולשחררו, משפיעה את תהליכי נפשו של האדם. עולם הטקסט המזמנת לנו פרשת ראה, ערב ראש חודש אלול, מביאה לנו את הרעיון הגדול של החודש.

אך רעיון השמיטה אינו רק קיומי המשפיע על נפשו של האדם היחיד, אלא דורש מהאדם לצאת מעצמו: ״כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ..״ (דברים ט״ו, י״א). פסוק זה משלים את רעיון חודש אלול ומחבר נדבך חדש לתפיסת האדם המבקש לחזור ולהתחדש, אין היהדות רואה את חשבון הנפש כהתבוננות פנימה ובחישה בחטאי הפרט, אלא היא יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים ודרישה מתמדמת לראות את העני והאביון הנמצא בצידי. תהליכי אלול מחייבים מבט אל הנמצא לידי, אל הזקוק לי ורק ככה, נוכל למצות את הרעיון הגדול של החודש.

אנו עומדים בהתרגשות לקראת פתיחת שנת הלימודים תש״פ. גם לכאן מתגנב הזמן העברי והשנה במיוחד, 1.9 וא׳ באלול מגיעים אלינו יחד! האם נוכל לקחת את הרעיונות הגדולים של חודש אלול למציאות הגדולה של חודש ספטמבר?

הרעיון של חודש אלול חודש ״השמיטה״, מצייר לנו באמנות את היכולת להתמודד עם מציאות אי הביטחון של ההתחלה ולנצלה לחדשנות ויצירה. אי הביטחון והשחרור הלא רצוני מהמוכר (כניסה למציאות חדשה), מאפשר מסע אל עבר החדש, אל מציאות רגשית, מקצועית ואנושית שאינה מוכרת. היא מאפשרת לאדם לבחון את מקומו, לשאול על הדרך שבה הולך, להעלות אפשרויות לכיוונים חדשים ולרענן את עצמו לקראת שגרה. האוויר החדש מאפשר לאדמה להצמיח פירות חדשים ורעננים. חודש אלול-ספטמבר תשע״ט 2019, מהווה מרחב הזדמנות נדיר, גשר בין תשע״ט לתש״פ, גשר של הזדמנות לשחרר את המוכר ולבנות לנו חדש לקראת שגרה.

אנו צוות מארג, מאחלים לכל המנהלים, ההנהגות, צוותי בית הספר, התלמידים ההורים, חודש אלול טוב ופורה, תחילת שנה מאפשרת ומחדשת, שנה על עומק ורעיונות גדולים.

 

אנו מאחלים בהצלחה גדולה לבתי הספר הנכנסים השנה לתכנית מארג - כל ישראל חברים:

בית ספר תיכון אזורי שש שנתי, בבאר טוביה.

בית הספר השש שנתי, בכפר הנוער ניר העמק.

חטיבת הביניים ״עלייה שנייה״, בעכו.

בית הספר השש שנתי, בעין גדי.

בית ספר מקיף ד׳ ע״ש רבין, באשקלון.

בית הספר ״המגן״ בהוד השרון.

ברוכים הבאים לקהילת מארג.

אנו מאחלים בהצלחה גדולה לבתי הספר הנכנסים לשנת האות - השנה הרביעית בתכנית מארג:

תיכון הראשונים, בהרצליה.

בית הספר העמק המערבי, בקיבוץ יפעת.

בית הספר ״הר וגיא״, בקיבוץ דפנה.

חטיבת הביניים ״דקל וילנאי״, במעלה אדומים.

בית הספר  ״כרמל וים״, בקיבוץ עין כרמל בחוף הכרמל.

אנו בטוחים בהצלחתכם לספר את סיפורכם הייחודי!

אנו מבקשים להודות מכל ליבנו לחיים פרג, חבר הנהגת תכנית מארג, אשר ייסד וכתב ב 15 שנים האחרונות בכל ראש חודש את ״פניו של החודש״. כתיבה זו, היוותה השראה לכלל קהילת מארג ואף מחוצה לה ויצרה חיבורים והמשגות לרעיונות הגדולים של החודש ברבדים עמוקים ושונים, תוך אריגת הרעיון אל העשייה היומיומית של תכנית מארג. אני ניגש בחרדת קודש להמשיך מסורת זו של כתיבה ויצירה על החודש העברי.

אנו מבקשים להודות לאלישבע בולג, אשר הובילה בשנתיים האחרונות את כתיבת המידעון השבועי של תכנית מארג. הבאת עומק, יצירתיות וחדשנות, רעיונות מעוררי השראה על פרשות השבוע בפרט ועל הטקסט היהודי בכלל.

שיתחדש על כולנו אלול עמוק טוב ומיטב.

עמיחי צור, מנהל חינוכי בתכנית מארג - כל ישראל חברים, הנהגת תכנית מארג וכל צוות מארג.

גכדג.jpg

רנה מגריט, The land of miracles, 1964

פרשת ראה - שינוי סטינג על ספה של ארץ חדשה

אלישבע בולג, מנחה בתכנית מארג

'בין הקיץ לסתו, חודש תשרי', שרה דתיה בן דור. ואכן, סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, לפני 'אחרי החגים' שבו יתחדש הכל, הוא אכן תקופת מעבר משמעותית במחוזותינו.  ימי הערכות, סגירות מערכת אחרונות, קניית ציוד לביהס', ועוד קצת טעם של חופש, ארטיק, ים ובריכה, לפני ולקראת השגרה הממשמשת ובאה.  

פרשת ראה, כספר דברים כולו, מסופרים על ספה של הארץ.  ובאמת יש בהם איפיונים סיפיים (מלשון 'סף' – לימינאליות).  מה שהיה נורמטיבי, בסדר, במדבר, הופך להיות לא נורמטיבי ואסור כשנכנסים לארץ.  עם השינוי במקום (מהמדבר לארץ), משתנה גם ההקשר והמשמעות, ואותה הפעולה שהיתה לגטימית במדבר, הופכת לאסורה בארץ.  בפרשה זה קורה לגבי אופן עבודת האלוהים הלגטימית והראויה – בעוד מיד לאחר מתן תורה נאמר: ''בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'' - לגביי הקרבת קורבנות עולות ושלמים (שמות כ' כא), הרי שכעת, עם הכניסה הקרובה לארץ - "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה; כי אם במקום אשר יבחר ה'..." (דברים יב; יג-יד). 

דוגמא מוכרת לשינוי כזה מעולם בית הספר הוא בסעיף המופיע ב'תקנון' של בתי ספר לא מעטים - האוסר על הגעה לביהס' בכפכפים.  הכפכפים, שהם כעין 'מדים' כמעט הכרחיים של הקיץ, החופש וחוף הים, נותרים 'מחוץ לגדר' בית הספר עם הגיע האחד בספטמבר.  מבלי להיכנס לטעם ולסיבה של בתה"ס שבחרו להכליל סעיף זה בתקנון שלהם, התופעה המעניינת היא השינוי בהקשר שיוצר שינוי במשמעות.  אותו מעשה נתפס כלגטימי וסביר בהקשר אחד, אך כאסור ומגונה בהקשר אחר.  

אם נחזור לדוגמא שבפרשה, הסיבה לשינוי באופן הקרבת הקורבנות והפולחן כנראה קשור לכך שעמי כנען האליליים – פולי-תאיסטים, עבדו את אלוהיהם 'תחת כל עץ רענן', בפיזור ובגיוון גדול, בלי מרכז אחד מאחד, ואמונת ספר דברים מכוונת לעבודת אל אחד, מונותיאיסטי. הביטוי לאמונה זו מתבטא בפרקטיקה ובשגרת היומיום – במרכז אחד משותף לכלל העם.  הפסוקים גם מפליאים בשבח המצב המרוכז-מאוחד, כ'מנוחה ונחלה', 'ישיבה לבטח' המלאה ברכה ושמחה, לעומת 'איש הישר בעיניו' שנעשה במציאות המדבר (יב' פס' ח-י).  מעניין לחשוב היכן וכיצד אנחנו חווים יתרון – בפיזור או בריכוז? במגוון המקומות, אפשרויות, אופנים, או בציר המאחד הברור והבהיר?

בנוסף לטעם הזה שהפרשה מביאה לשינוי הגדול הזה, ישנו החשש (המוצדק, אם קוראים מה קרה בפועל בספר שופטים למשל) להשפעה וחיקוי של עם ישראל את דרכי עבודת האלוהים של העמים שבתוכם הוא יושב.  אם מקומות הפולחן יישארו על כנם, חושש החוק, גם אופני העבודה, ובעיקר מושאי העבודה (האלילים הרבים) עשויים לחדור פנימה.  גם פה מעניין לשאול את עצמנו – מתי אנו מעדיפים לדבוק בזהות המובחנת והפרטיקולרית שלנו, ומתי אנו מעדיפים להיות מושפעים, לאמץ השפעות 'מבחוץ' ולהיות חלק מכפר גלובלי, פלורליסטי, רב תרבותי ויחסי. 

מה שברור שהגישה שבספר דברים מאוד נחרצת לגביי השינוי שהיא מעוניינת לקדם, ולא בוחלת באמצעים (למשל הפס' הקשה "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון.." יב' פס' ג).  כשמקדמים שינוי, או כשעוברים שינוי, נתקלים בקשיים. זה חלק מובנה בתהליך.  אי אפשר לדלג עליו. אופני ההתמודדות עם שינוי מורכבים ומגוונים.  בקריאה ראשונה הפסוק הנל' מעורר רתיעה והתסייגות גדולות, אך במבט נוסף, מדרשי, ייתכן שגם אצלנו יש מקום ל"ניתוץ ושבירה" כחלק מארגז הכלים שלנו, בכדי לאפשר לחדש ואחר להתהוות.  דוגמאות לכך הן מגוונות ומעולמות שונים - החל מחיתוך חבל הטבור, הנדרש וחיוני לצורך התהוות החיים החדשים של העובר ההופך לתינוק;  בקיצוניות 'חיתוך' כזה עולה למשל בסיסמת 'האינטרנציונל': "עולם ישן עד היסוד נחרימה... את עולמנו אז נקימה / לא כלום אתמול / מחר – הכל'' (תרגום אברהם שלונסקי). 

בין אם נתרגם את ה'ניתוץ והשבירה' לרובד האישי של האדם, כמו שעשתה החסידות, כשדברה על 'שיבור היצר הרע' שבתוכנו, ובין אם נתרגם לרובד הבין דורי, כפי שעולה בעוצמה בשיר של יהודה עמיחי 'כולנו בני אברהם', בו הוא אומר – "אנחנו כולנו בני אברהם

אבל אנחנו גם הנכדים של תרח, אבי אברהם.

ועכשיו אולי הגיע זמן הנכדים לעשות

לאביהם מה שהוא עשה לאביו,

ששבר את תרפיו ואליליו, את דתו ואמונתו.

אבל גם זאת תהיה התחלת דת חדשה".

 

ייתכן שכמו שאומר עמיחי, זהו 'גלגל חוזר' בעולם, ובאדם – תנועה קדימה מחייבת גם ניתוק מהתנועה הקודמת, צמיחה ולידה מחייבות גם פרידה.  זהו טיבה של צמיחה, זהו טיבו של עולמנו. יש בזה פן עצוב וחד מאוד, אך זהו גם הבסיס לקשר, להתקשרות 'פנים בפנים' ולבניית קומות ועומקים חדשים.

שתהיה לנו שבת 'ראה' טובה ומאירת עיניים ולב!

שיח השדה

לקראת פתיחת שנת הלימודים, מנחי מארג נפגשו לשלושה ימי מנחים, של סיכומים, חשיבה ולמידה, ברכת הדרך והכנות מעמיקות לשנת העבודה הבאה. 

יום מנחים

ביום מהנה, טעים ונעים, מעניין ומרגש, נפגשנו צוות מארג באזור עמק האלה. היום הכיל שיתוף ברגעי זהות, יצירה, הכרות עם תכנית 'מרחב' של כי"ח – לרבנים מכהנים, בדגש על קהילתיות ומנעד זהויות רחב, ומפגש עם הרב ד"ר יצחק בן דוד שמשתתף בתכנית זו, ממנו שמענו על מרחבי העשיה שלו, וכיצד היא נובעת מרבדי זהות שונים אצלו. בתנועה שלו בין מרחבי זהות מזרחית, תורנית, ליברלית וקהילתית, שאלנו את עצמנו על נקודות המפגש עם העשיה החינוכית שלנו. היה מרצק ומעורר דיון ער ומשמעותי. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השתלמות מנחים

בשבוע לאחר מכן נפגשנו ליומיים של השתלמות מלאה (במבנה 'הקסם השמיני' כמובן), בה עסקנו ביעדי מארג לשנה הקרובה, ובאופני הנכחתה בשגרת העבודה, בזהות הארגונית של מארג, כגוף שמזמן בירור משמעותי בתוך מנעד זהויות יהודיות מגוונות. העמקנו ב'זהות המסורתית' בעזרת הרצאתו המופלאה של משה שריקי, ובעזרת שלל מאמרים, מחקרים ונתונים בנושא אופני ההזדהות והפרקטיקות של יהודים ישראלים היום.  מתוך לימוד ובירור זה בדקנו איזה דיוקים ושדרוגים נרצה להוסיף לגיבוש הזהות הארגונית שלנו. 

זרעים וניצנים אלו ימשיכו כמובן בתהליך הצוותי של מנחי מארג לאורך השנה כולה. 

 

*****

נאחל ברכת הדרך, הצלחה והנאה ליוצאים וממשיכים בדרכים חדשות –

שוקי יניב-אלחדד, בתפקידה החדש כמנהלת החטיבה לזהות יהודית וכסמנכלי"ת חינוך בכי"ח.  נמשיך להיפגש בצמתי העשייה היומיומית במארג ובכיח' בכלל. מצפים להרחבת היריעה מתוך מבט העל שלך, ולמפגש מפרה בין תכניות כיח' השונות.  מאחלים לך הצלחה והנאה מרובה!

ד"ר נעמה רשף, שפרשה מצוות המנחים לאחר שנים רבות ותרומה גדולה, בהצלחה גדולה בדרכך כמרצה במכללת קיי בבאר שבע!

קובי בן חמו, שממשיך בדרכו החינוכית והמקצועית לאחר תקופה קצרה אתנו במארג.

דרך צלחה!

*****

'פרידה מהניוזלטר - הפוך בה והפוך בה דכולה בה'

התורה היא בראש ובראשונה סיפור. 

לכל אדם יש את הסיפור שלו (חלקנו אפילו חיים בסרט (:  וברוח ימי אלול שלפתחנו, כל אחד מאתנו כותב את 'ספר החיים' שלו.   אנחנו כותבים, מוחקים, מתקנים ומשנים את הסיפור כל הזמן.

התורה היא הסיפור שלנו, סיפור שסופר מאב לבן ומאם לבת, לאורך דורות רבים. מטיבו של סיפור, שהוא משתנה ומקבל את הווריאציה המיוחדת שלו לפי המספר ולפי המקבל; לפי הזמן והמקום.  הוא מתעצם ומקבל דגשים וזרקורים שונים. לא דין 'פרשת ראה' תשע''ט כדין אותה פרשה בשנה שחלפה או בשנה שתבוא.

לאחר שני מחזורי 'פרשת שבוע' שהובלתי, אני מעבירה את שרביט המדרש הלאה. 

נעמה לי מאוד עבודת הכתיבה, החשיבה, הצלילה לפסוקים ודרישתם אלינו, כאן ועכשיו. מקווה שתוצרי פרשות השבוע והניוזלטרים המארגיים בכללם נעמו לכם הקוראים - קהילת מארג היקרה!

מקווה שנתתי מעט טעם וחשק של עוד,  לצלול למעמקי הספר של 'עם הספר', ולהוציא מקרביו עוד מטעמים ערבים לחכנו (כמאמר הפסוק ביחזקאל - ''..ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אנוכי נותן אליך; ואכלה, ותהי בפי כדבש למתוק'' (יחזקאל ג' ג).

ולסיום, מדרש שקורא לנו להמשיך לטוות את התורה שבע"פ לקומותיה הבאות, ולא להסתפק ב'חומר הגלם' בגולמיותו:

"משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו שני עבדים, והיה אוהבן אהבה גמורה, ונתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן, הפקח שבהן מה עשה? נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין ועשאן סולת, ביררה טחנה, ולשה ואפה, וסידרה על גבי השלחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך. והטפש שבהן - לא עשה ולא כלום.

לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן, בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם, אחד הוציא את [פת] הסולת על גבי השלחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה, ואגודה של פשתן עליהן - אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. הוי אומר - איזה מהן חביב? זה שהוציא את השולחן ואת [פת] הסלת עליו.

... אלא כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, לא נתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד"  (מדרש אליהו זוטא, פרשה ב').

1/1

1/1

מזמור שיר ליום השבת 

החופש נגמר, עוד שנת לימודים מתחילה, ואוטוטו גם שנה קנלדרית עברית. חודש אלול מתחיל, ואתו הסתו מבצבץ, רוחות התחדשות, התחלה ושינוי מיוחל לטובה.  השיר הבא, יחד עם פרשת השבוע – 'ראה' מזמינה אותנו לראות את הטוב שישנו ולהודות עליו.