"דברים" בדילוגים

על פרשת "ואתחנן"

חיים פֶּרֶג, תכנית מארג "כל ישראל חברים"

מארק שאגאל, חתן וכלה על רקע מגדל אייפל, 1938-9

משמעותה של רטרוספקטיבה ככלי חינוכי-לימודי לבירור זהות המגולם בסיפור כואב על פרידה ממנהיג, סיפור המתחיל ב- "אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה... (דברים ג', כ"ה) ומסתיים ב- וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'... (שם, ל"ד, ה').

"ואתחנן", הפרשה השנייה הפותחת את ספר 'דברים', ממשיכה בתמלול סיפורו הרפלקטיבי של משה הגדול מכולם - סיפור של עַם וסיפור על אדם. "ואתחנן אל ה'", מספר משה לצאן מרעיתו, אבל האלהים האדירים "לא שמע אלי" ולא רק זאת, אלא גם אמר לי: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה". משה, ספק מתאר ספק מתלונן, כי מה לגיטימי יותר לבקש את חייך עוד לפני שבכלל שוקלים את ההיסטוריה האישית והציבורית שלך ומניחים את מעשיך על מאזני הזכות והחובה? ודווקא עכשיו?! כשהמסע לתוך הארץ המובטחת עומד בראשיתו? סיפור כואב! נחזור אליו בסיפא של הדברים...

מוכרת בוודאי לכולנו חשיבותה של רפלקציה אישית וקיבוצית: היא לא "סתם" סיפור של מה שקרה, אלא הבנה ועמידה על נקודות מכוננות במסעו הארוך של העם שלנו, שימת דגש מיוחדת על תחנות חיים שאם לא לומדים אותן - לא ניתן לקחת כלום אל ההווה ואל העתיד!

הסיפור שמספר משה נעשה כנראה במעמד של "הַקְהֵל" בהמשכים, משה מדבר והקהל בעצם "שבוי". זוהי הזדמנות פז המאפשרת להפיץ את החזון והערכים לכל העם, כמוהו כחזרה על חזון ישראל, חזון הלוקח את הסיפור ההיסטורי מן הרגע שבו נשמעו בחלל העולם המילים "לֶךְ לְךָ", כשהוא מתובל בערכים ומדגיש ציר מרכזי שיש בו קודים של אמונה וחוקים שהלכו והתגבשו מאז אברהם, אך בעיקר - בכל תחנה ותחנה במדבר המפורטות היטב שתי פרשות אחורה ב- "מסעֵי", בסגנון של "ויסעו ויחנו".

מה אנחנו עושים אנשי החינוך, כאשר אנו עורכים טקס או כנס כשהקהל שלנו "שבוי"? מה אנו שואלים כאשר תלמידינו שבים מחופשה? אם נשאל "איך היה?" או "מה היה?" הרי שנשמע חוויות של "כייף", "סבבה" ו"אחלה" - סיפורים של נופש, משפחה, חברים ונסיעות, מבלי שהתלמידים עברו תהליך משמעותי של בירור.

סיפור החוויה האישית הופך להיות רפלקטיבי כאשר אני נדרש לעבד את התהליך שעברתי, כאשר אני מתבונן על התהליך מנקודת מבט משמעותית, ואת "התורה" הזו ידע היטב משה. אנו יכולים לצקת משמעות אל אותה חוויה באמצעות שאלות מבררות זהות, באמצעות חשיבה "אחרת" ותכנון מקדים קצר למפגש הבוקר, לטקס, לכנס, לטיול ולכל "הַקְהֵל" שיש לנו עם תלמידינו. נסו לבקש לשחזר אירועים שחווינו במהלך החופשה ולספר על: מחשבות/ שאלות/ עמדות/ דעות/ אמונות שהתעוררו בנו במהלך ארוחת החג; עד כמה אתם חשים שהחג הזה משמעותי עבורכם / שייך אליכם?; מדוע אנו ממשיכים לציין אותו?; מה תוכלו לומר על הרלוונטיות של החג/המועד הזה לימינו?; איזו משמעות יש לחג זה לחיי החברה ולעתידה ומה יקרה אם לא נעצור בזמן ולא נציין את הזכרון המיוחד הזה?; מה אתם תעשו כבוגרים? כיצד תבחרו להמשיך ולציין את החג? הנה כך גורם מנהל המפגש להשמיע את הסיפור המשותף שלנו שוב ושוב, בכל פעם בתחנה אחרת של זמן עברי, תוך שהוא קושר את המהות/הערך/התוכן לרכיבי נפשו הפנימיים של הלומד.

"משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה", כך נפתחים "פרקי אבות" (משנה, נזיקין, אבות א', א'). נדמיין את משה עומד על ההר ומתחיל לשחק ב"חבילה עוברת" שהעתקנו אל ילדותנו, אלא שבמקום עטיפות של עיתונים ישנים, מקופל בתוך החבילה חזון ישראל, ומשם ומאז - החבילה ממשיכה לעבור דור אחר דור כשעלינו מוטלת החובה להמשיך ולהעבירה.

נחזור לסוגיית הפרידה, משה מתחנן ובכך הוא מתחיל למעשה לעבד את שלבי ההפרדות שלו מהחיים, מהעם, מ"תחנת נבו" האחרונה שלו. כמה מאיתנו שמעו את המילים "ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי?" זוהי תחילתה של הרפלקציה שאדם עושה, תחילה איננו מאמין, איננו משלים, מתמקח, מבקש ביטול, מבקש דחייה, מבקש הנחה ומצדיק את בקשותיו במעשיו הטובים, בהיסטוריה האישית האחוזה בסיפורו של העם בשלבי הנדודים הקשים במדבר. שלב ההשלמה יגיע מאוחר יותר, רק אז יוכל האדם "לצאת לדרך", ממש כפי שעושה משה בנאומו אל העם, וחדי האוזן מביניכם, שומעים בוודאי את השפה המארגית הנשמעת מתיאור זה.

לאורך כל "דברים" משה מעבד את הפרדותו הקרבה בעזרת הרטרוספקטיבה שהוא עושה לעצמו ולעמו. הפרידה נשלמת עד כדי כך שהמנהיג הגדול והדגול הזה, מצוין כמי שנקבר וכמי שהתאבלו ובכו עליו שלושים ימים כמנהג היהודים, לא יותר! ומיד אחר-כך - 'דברים' נחתמים ו 'נביאים' עולים אל זירת הסיפור ההיסטורי המשותף שלנו.

הפרשות הקרבות מעמיקות בסיפור היהודי ודולות ממנו את הראוי להזכר ולהתקבע כרכיבי תרבותו של עם שנחקקו בליבו כבר מראשיתו – הסיפור המכונן של כולנו, ובידינו ניתנה הזכות להמשיכו.

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם, ד', ד') הוא חלק מהסיפור האמוני שמספר משה לעמו, מצאתי לנכון לסגור רשימה זו בלחן שחיבר יונתן רזאל לפיוט הנפלא הנאמר גם ביום הכיפורים.

שבת שלום!

 מזמור שיר ליום השבת 

לרגל טו' באב, שיר של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, שהוקלט מס' חודשים לפני מותו של אריק איינשטיין, המילים מ'שיר השירים', הלחן של מיקי גבריאלוב.

על טו' באב נאמר במשנה ש"...לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ..... וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". ביום חתונתו, זו מתן תורה.  וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן".  (משנה מסכת תענית, סוף פרק ד').  הסוגיה שם מעניינת, מורכבת ומעוררת מחשבה ושיח. מומלץ!

https://www.sefaria.org.il/Taanit.30b.8?lang=he&with=Steinsaltz&lang2=he הסוגיה בתלמוד, מסכת תענית דף ל' ע"ב, עם פירוש הרב שטיינזלץ ועוד, מתוך אתר 'ספריא'.

https://www.sefaria.org.il/Mishnah_Taanit.4.8?lang=he&with=all&lang2=he הסוגיה במשנה עם קישורים לפירושים מגוונים, באתר 'ספריא'.